החלטה בתיק רע"א 4757/12

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר) בהפ"ב 58100-11-11 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 58100-11-11 end_of_the_skype_highlighting מיום 14.5.2012, בו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות. הפסק הוחזר לבורר לשם השלמת הנמקתו.

תמצית הרקע העובדתי והליכים קודמים

1.        פסק דינו של בית המשפט המחוזי והבקשה מתארים בפרוטרוט את הפרשה מושא הבקשה שלפני. אסתפק להלן בתמצית העובדות הדרושות להכרעה בבקשה זו. יצויין כי דנתי בשלב מקדמי בסכסוך בין הצדדים במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.12.2007 (כבוד סגן הנשיא, השופט י' זפט) בה.פ. 1029/07, אשר קבע כי הסכסוך בין המבקשת לבין המשיבות 1-2 יתברר במסגרת הליכי בוררות בפני בורר שהוא שופט בדימוס [ראו החלטתי ברע"א 4620/08 Interton Inc נ' AVR Communication Ltd (לא פורסם, 1.6.2008)]. בירור הסכסוך בין הצדדים הופנה לשופט (בדימ') חנוך אריאל (להלן: הבורר). הליכי הבוררות בין הצדדים נמשכו כארבע שנים, מתחילת שנת 2008 ועד למתן פסק דינו של הבורר ביום 29.11.2011 ותיקונו.

2.        כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה 1 הינה חברה ישראלית בשליטת מר אברהם דר והיא עוסקת בפיתוח, ייצור ומכירת עזרי שמיעה. המשיבה 2 הינה חברה בת של המשיבה 1 והיא מאוגדת בארצות הברית ועוסקת בעיקר בשיווק ובמתן שירות למוצרי המשיבה 1 בארצות הברית. המבקשת הייתה בעבר חברת בת של חברת אינטרטון גרמניה ובספטמבר 2005 נרכשה על ידי תאגיד דני בשם GN. המגעים בין הצדדים החלו בשנת 2003 ומאז התגבשו הסכמות שונות, חלקן בעל פה וחלקן בכתב. ביום 20.8.2004 נחתם בין הצדדים הסכם התקשרות (להלן: הסכם ההתקשרות). ברקע ההתקשרות עמד רצונן של המשיבות כי המבקשת תפיץ את מוצריהן ואף תשלב טכנולוגיה שהן פיתחו במוצריה.

3.        בכתב התביעה שהגישו המשיבות בבוררות נטען כי המבקשת הפרה את התחייבותה לשווק את מוצרי המשיבה 1 באמצעות מערך השיווק שלה ואת התחייבותה לפעול לשילוב ופיתוח משותף של מוצרי הצדדים. עוד נטען כי המבקשת הפרה את התחייבותה לרכישת מוצרים, לרבות רכיבי W.C. ו-AM Cross. כן נטען כי המבקשת הפרה את התחייבותה לשלם השתתפות בהוצאות בגין מחקר ופיתוח. המשיבות העריכו נזקיהן בסך של 27,000,000$.

           בכתב ההגנה שהגישה המבקשת נטען כי ההתחייבויות התקפות הן אלה המגולמות בהסכם ההתקשרות בלבד בעוד שהנושאים לגביהם טענו המשיבות להתחייבויות נדונו בעל פה בין הצדדים זאת כתקוות וציפיות ולא כהתחייבויות משפטיות. אם ניתנו התחייבויות על ידי מר סטפן סגולה, שהיה ממנהלי המבקשת ופוטר ביום 26.1.2005 בעקבות מעילה בכספים, הרי שמדובר בהתחייבויות שניתנו בהעדר הרשאה או בחריגה מסמכות. בהמשך לטענה בדבר תקוות וצפיות לשיתוף פעולה טענה המבקשת כי ביסוד השאיפה לשיתוף פעולה עמדו שיפורים ודרישות טכנולוגיות לגבי המוצרים. ואולם, בחודש נובמבר 2004 התברר כי במוצרי ה-FM Cross שהמשיבה 1 הייתה אמורה להשלים פיתוחם נתגלו קשיים טכניים, מעבר לגודלם ולמחירם, וכי אלו לא היו מוכנים לשיווק. כן עלה כי המשיבה 1 אינה יכולה לעמוד בהוצאות מחלקת הפיתוח לשם פיתוח מוצרים עבור המבקשת. המבקשת הוסיפה וטענה כי שילוב האלגוריתם של המשיבה 1 במוצריה לא עלה יפה ומבדיקות שנערכו הסתבר כי תוכנית ההתאמה הייתה איטית, קשה לתפעול ולא תאמה סטנדרטים מחייבים. כן נטען כי עזר השמיעה הפיק צליל מלאכותי שהיה בלתי סביר עבור המטופלים שהתקשו להסתגל למכשיר. בנוסף לכך, הכחישה המבקשת את סכומי הנזק הנטענים ואת אופן חישובם.

4.        בפסק הבוררות דחה הבורר את טענות המבקשת לפיה ההתחייבויות המשפטיות התקפות הן אלה המגולמות בהסכם ההתקשרות בלבד. הבורר הדגיש כי יש תוקף להסכמות שנעשו בין הצדדים שלא בדרך פורמאלית וכי היה ברור לצדדים כי מדובר בהסכמים מחייבים. הבורר ציין כי רק חלק קטן יחסית מהנזק הנטען הוא אכן נזק שהמבקשת חייבת בו שכן המשיבות היו פסיביות לגבי אי קיום ההסכמים ולא דרשו לקיימם. הבורר קבע כי המשיבות תרמו תרומה מכרעת לאי קיום ההסכמים וכי הן לא עמדו בדרישות הקשורות למכשירים, לרבות בדרישות הטכנולוגיות. ביחס לשילוב ה-DFC במכשירים וכן ברכישת רכיבי W.C. לא מצא הבורר הסבר מלא לאי קיום ההתחייבויות שנטלה על עצמה המבקשת. הבורר דחה את טענות המבקשת שהושתתו על הפרת אמונים מצדו של מר סטפן סגולה תוך שנטען כי עשה יד אחת עם המשיבות. הבורר הדגיש כי במספר החלטות ביניים התייחס לבקשתה של המבקשת להגיש תביעה שכנגד ודחה אותן נוכח השלב המאוחר בו הוגשה. עוד ציין הבורר כי לאור תוצאות הבוררות וקביעותיו לעניין העד סטפן סגולה לא היה כל צורך בהגשת תביעה שכנגד. לבסוף, קבע הבורר כי על המבקשת לפצות את המשיבות בסך של 2,675,000$. ביום 11.12.2011 הורה הבורר על תיקון פסק הבוררות לאור בקשת תיקון שהגישו המשיבות לעניין הצמדת הסכום הדולרי. הבורר חייב את המבקשת בשכר טרחתן והוצאותיהן של המשיבות בסך 1,000,000 ש"ח.

           כנגד פסק הבוררות הוגשה בקשת ביטול לבית המשפט המחוזי.

תמצית עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט עמד על טענתה של המבקשת לפיה הבורר לא עמד בחובת ההנמקה על יסוד סעיף 24(6) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות); בית המשפט קיבל את הטענה בהקשר זה וקבע כי באופן שבו נכתב פסק הבוררות לא ניתן להתחקות אחר המועדים בהם התגבשו ההסכמות הנטענות, באלה נסיבות ובאלה פגישות התגבשו ההסכמות וכן מה הניע את הבורר להכריע ביחס להתגבשותן של הסכמות בעל פה על רקע קיומו של הסכם בכתב. כמו כן קבע בית המשפט כי הבורר לא נימק, על רקע קביעתו שהמשיבות הן אלה שלא עמדו בדרישות ההסכם ומנעו את ביצועו, מדוע הדברים אינם כך לגבי שילוב ה-DFC וביחס לרכיבי ה-W.C.. עוד קבע בית המשפט כי הבורר לא ציין מהן הדרישות הטכנולוגיות שלא מולאו על ידי המשיבות ומהי הפעולה שהיה על המבקשת לבצע גם אם המשיבות לא עמדו ולו חלקית בדרישות לגבי הרכיבים הנ"ל. כן קבע בית המשפט המחוזי כי קיים חסר בהנמקה לעניין אופן קביעת הפיצוי וחישובו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי מדיניות הפסיקה באשר להיקף חובת ההנמקה בפסקי בוררות היא ליבראלית יותר ביחס להיקף ההנמקה הנדרשת בפסקי דין. עוד הטעים בית המשפט כי המדיניות השיפוטית הנוהגת היא העדפת הדרך למתן תוקף לפסק הבוררות על פני ביטולו ומשכך קבע בית המשפט כי אין להורות על ביטול הפסק אלא על השבתו לבורר לשם השלמת הנמקה. בית המשפט הגדיר את הנושאים בהם טעונה השלמת הנמקה (סעיף 67 לפסק הדין).

6.        בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המבקשת כי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי, הן משום שהטענה נטענה לראשונה בסיכומים והן לגופה, מאחר וקריאת פסק הבוררות מלמדת כי הדין המהותי הנחה את הבורר בפסיקתו וכי אין בטעות ביישום הדין או בהיעדר הנמקה מספקת כדי לגבש את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות.

7.        באשר לטענתה של המבקשת המבוססת על עילת הביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, לפיה נפגעה זכותה להביא ראיותיה לעניין הפרת האמונים של מר סגולה בשיתוף המשיבות; בית המשפט המחוזי קבע כי מעיון בנספח יא/3 לבקשת הביטול עולה כי שיתוף הפעולה בין מר סגולה ומר אברהם דר והשיחות שהתקיימו בין השניים היו ידועים למבקשת עוד במהלך חודש ינואר 2009. חרף עובדה זו עתרה המבקשת לתיקון כתבי הטענות לראשונה בשלהי שנת 2010, לאחר סיום שלב ההוכחות. למרות זאת איפשר הבורר למבקשת להגיש תצהירים נוספים והיא עשתה כן. לפיכך לא ניתן לקבוע כי זכות הטיעון של המבקשת נפגעה. הבורר בהחלטתו מיום 2.6.2010 סבר כי לא הייתה הצדקה עניינית ליתן למבקשת זכות עודפת של חקירה נוספת של כל עדי המשיבות. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשת בהקשר זה נוגעת לאופן ניהול הבוררות, סדרי דין והבאת עדים ומדובר בנושאים שבהם בית המשפט יטה שלא להתערב נוכח עצמאותו של מוסד הבוררות ותכליתו כמנגנון יעיל להכרעת סכסוכים.

8.        באשר לטענתה של המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא ראיות בשאלת עמידתן של המשיבות בדרישות הטכנולוגיות לגבי רכיבי ה-DFC ו-W.C.; בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת הבורר לדחות את טענת המבקשת לחקור חקירה נוספת של עדי המבקשת, מר מיכאל תבור ומר ברק דר, בעקבות חוות הדעת שהוגשה על ידי המבקשת, אינה מחייבת התערבות שכן לא הובהר הקשר בין הגשת חוות הדעת והצורך לחקור חקירה נוספת של עדים אלה ובכל מקרה ניתנה בידי המבקשת האפשרות לפנות בבקשה נוספת לקיים חקירות נוספות לעדים אם יתעורר הצורך בכך לאחר מתן העדויות והמבקשת לא ניצלה אפשרות זו ואף לא עתרה לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. כן הטעים בית המשפט כי המבקשת העלתה טענותיה בהקשר זה אך לאחר קבלת פסק הבוררות. בית המשפט עמד על כך שהתקיימה חקירה יסודית של מר ברק דר ולכן לא ניתן לומר כי נפגעה זכותה של המבקשת לחקירה ראויה.

9.        באשר לטענתה של המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להביא ראיותיה להוכחת טענתה כי חוזה ההתקשרות מבטל הסכמים קודמים; קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו לא נטענה בבקשת הביטול ומדובר בהרחבת חזית אסורה. בקשת הביטול התבססה על נימוקים נוספים בהם דן בית המשפט המחוזי ודחה אותם, אולם איני סבור כי יש צורך לפרטם לצורך ההכרעה בבקשה שלפני (כך למשל בנוגע לטענה בדבר סתירה פנימית בפסק הבוררות, פסיקה בניגוד לחוזה ההתקשרות ובניגוד לראיות). בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להורות על תיקון סכום הפיצוי שפסק הבורר בהיעדר הנמקה שתאפשר להבין את אופן חישוב הפיצוי.

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

10.      אומר כבר עתה כי לא היתה כל הצדקה להגשת בקשת רשות לערער המתפרסת על פני 48 עמודים. אף על פי כן, עיינתי בבקשה על כל נספחיה ולא נעלמה מעיני אף לא אחת מבין טענות המבקשת המפורטות על פני 245 סעיפים.

           איני מוצא מקום לפרט במסגרת החלטתי זו כל אחת ואחת מהטענות, שחלקן הארי נטען כבר לפני בית המשפט המחוזי, ומובן גם כי הדבר אינו אפשרי במסגרת מצומצמת שעניינה החלטה בדבר היעתרות או דחיית בקשת רשות לערער שאינה מתמקדת בפסק דינו של בית משפט קמא גופו אלא עניינה בשאלה האם הבקשה עומדת בתנאים המקדמיים למתן רשות ערעור.

11.      המבקשת שבה במידה זו או אחרת על טענותיה בבית המשפט המחוזי תוך שבבקשה שלפני היא מנמקת מדוע לטעמה שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו. הנדבך המרכזי בנימוקי הבקשה שלפני הוא כי לא היה מקום להחזיר את פסק הבוררות להשלמת הנמקה אלא היה מקום להורות על ביטולו של הפסק לאור העדר הנמקה בסיסית מטעם הבורר. היעדר ההנמקה, כך טוענת המבקשת, אינו עומד לבדו אלא נלווים לו יתר הפגמים והליקויים הנטענים ובהצטברם אין להותיר את פסק הבוררות על כנו. המבקשת שבה על טיעוניה לפיהם לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להביא ראיותיה ולטעון טענותיה ולחקור עדים. המבקשת שבה וטוענת כי הבורר פסק בניגוד להוראות חוזה ההתקשרות וכי פסק הבוררות לוקה בסתירה פנימית. המבקשת טוענת כי הוכח לפני בית המשפט המחוזי כי הבורר טעה בחישוב הפיצוי כפי שהוכח בחוות דעת מטעמה ומשכך שגה בית המשפט משדחה את הטענה בהקשר זה ולא הורה על תיקון פסק הבוררות בהתאם. נוכח כל האמור, ובפרט לאור היעדר הנמקה בסיסית בפסק הבוררות ובהצטבר מניעת האפשרות לחקור עדים ולהביא ראיות, טוענת המבקשת כי הותרת פסק הבוררות בעינו תגרום לה לעיוות דין.